ההיסטוריה היהודית של קרעסטיר

בודרוגקרסטור (Bodrogkeresztúr בהונגרית), הידועה בעברית וביידיש גם כ"קרעסטיר", היא עיירה במחוז בורשוד-אבאוי-זמפלן, בהונגריה. לפני מלחמת העולם השנייה, חיה במקום קהילה יהודית גדולה, שבשיאה הגיעה ל-535 יהודים. רובם נרצחו על ידי הנאצים בשואה בהונגריה. 

התיעוד הראשון להתיישבות היהודית בעיירה הוא משנת 1723, אז מפקד האוכלוסין המקומי תיעד שבעה משפחות יהודיות שהיגרו מפולין והתיישבו בעיירה, היהודים עסקו בתחילה בחקלאות, אך עד מהרה החלו לעסוק במסחר ביין.

בשנת 1746 מנתה האוכלוסייה היהודית 58 יהודים, היהודים החלו להתאגד כקהילה מסודרת לקראת סוף המאה ה-18. בשנת 1767 הקימה הקהילה ארגון חברה קדישא ובית קברות יהודי ובנתה את בית הכנסת הראשון בקרעסטיר (בית הכנסת ניזוק בשריפה ונבנה מחדש בשנת 1906). בשנת 1784 הוקם בית ספר יסודי יהודי, אך לאחר מספר שנים הוחלף בחדר ותלמוד תורה. בשנת 1869, בעקבות מאמצים לחידוש היהדות בהונגריה, הצטרפה הקהילה לזרם האורתודוקסי. בשנת 1880 מנתה העיירה 336 יהודים, וב-1885 הצטרפו לקהילה היהודית של בודרוגקרסטור הקהילות הקטנות מהעיירות הסמוכות בודרוגקישפלוד (Bodrogkisfalud) ובודרוגסגי (Bodrogszegi).

רבים מיהודי המקום היו חסידים והיה להם בית כנסת משלהם. בין הרבנים ששירתו את הקהילה היהודית היו הרב אליעזר לונדון (1780-1796), הרב ישראל ורמן (1799-1796), ר' אברהם (אביש) טננבוים (1800-1815), הרב צבי הירש הכהן גלנץ (1830) נכדו של הרב משה טיטלבוים מאיהעל בעל הישמח משה שהשפעתו בקהילה הפכה אותה למעוז החסידות. כמו כן כיהנו ברבנות הרב משה אליהו וויינסברג מקראקא (1830-1847), חתנו הרב אלעזר טייטלבוים ששימש כרב ממלא מקום לאחר פטירתו, הרב אברהם יעקב קאפל זינגער (1847-1858), הרב מנחם גרשון גרינוואלד (1858-1871), הרב דוד יהודה זילברשטיין בעל שבילי דוד, הרב ישראל מרדכי אורנשטיין (1886) הרב משה גינז-שלזינגר בעמח"ס חוט המשולש (1894-1928), הרב האחרון היה הרב חיים שלזינגר, בנו של ר' משה, שנספה בשואה. ראש הקהילה האחרון היה סוחר בשם יוזף זיידנפלד.

לקראת סוף המאה ה-19, בעקבות רצונו להימנע ממחלוקת שנוצרה לאחר פטירתו של רבו רבי צבי הירש מליסקא מחבר הספה"ק "אך פרי תבואה" שהיה אז מראשי התנועה החסידית בהונגריה, עזב הרה"ק ר' ישעיה שטיינר זצוק"ל (המפורסם כיום בכינויו ר' ישעילה מקרעסטיר) את העיר ליסקא וקבע מושבו בעיירה קרעסטיר, שם התקבצה סביבו עדת חסידים, בנוסף לעשרות אלפים של חסידים מרחבי הונגריה היו באים לראות את פניו. את רוב שעותיו הקדיש לעזרה וסיוע לרבים הפונים אליו. עשירי הונגריה ששחרו לפתחו, תרמו סכומים הגונים עבורו, אך הוא לא לקח פרוטה שחוקה עבור עצמו, ואת כל הכסף העביר לעניים. ר' ישעילה היה ידוע באירוחו בקנה מידה מוסדי, הוא הנהיג בביתו "הכנסת אורחים" לכל העוברים באזור, ויהודי הונגריה שנהרו למקום להקביל את פני רבם, ידעו שאין הם צריכים לדאוג לאוכל ולינה בהגיעם. רבי ישעיה עצמו היה עומד ומגיש את האוכל עבור ההמונים.

בתקופתו של ר' ישעילה, פרנסתם העיקרית של היהודים הייתה מסחר, חלקם ניהלו מסעדות וחלקם שימשו כעגלוני משא ואף הייתה מחצבה בבעלות יהודית שסיפקה אבנים לבתים ועבודה לתושבים. קרעסטיר נודעה בירידים שנערכו שם שמשכו סוחרים ובעלי מלאכה מכל אזורי הסביבה. 

בג' אייר תרפ"ה 1925 הסתלק ר' ישעילה לשמי מרומים. זמן קצר לאחר הסתלקותו של ר' ישעילה נבנה אוהל על ציונו, וכבר ביומא דהילולא הראשון בשנת תרפ"ו נקבצו בקרעסטיר אלפים רבים מיהודי האיזור על מנת לפקוד את ציונו.

אחר פטירתו של רבי ישעיה מילא את מקומו בנו רבי אברהם אך הוא לא האריך ימים ונפטר לאחר 22 חודשים. לפני פטירתו הסמיך רבי אברהם את חתנו רבי מאיר יוסף לממלא מקומו באדמו"רות קרעסטיר. 

בשנת 1930 מנתה העיירה 535 יהודים. בשנת 1938 בעקבות החוקים האנטישמיים שחוקק ממשלו של מיקלוש הורטי מצב היהודים במקום התערער. ב-1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, היהודים היו נתונים לרדיפות אנטישמיות; פרנסתם נשללה מהם ורבים מהגברים גויסו לעבודות כפייה. לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1941, המפקד האחרון שנערך לפני השואה, מנתה העיירה 455 תושבים יהודים, שהיוו כ20 אחוז מכלל האוכלוסיית התושבים המקומיים. 

ב19 במרץ 1944 פלשה גרמניה הנאצית וכבשה את הונגריה, כחודש לאחר מכן ב16-17 באפריל רוכזו כל יהודי העיירה בגטו מקומי שהיה מורכב מבית הכנסת ומבנייני הקהילה הסמוכים, ולאחר מספר ימים הם הועברו לגטו הסמוך בעיר שאטוראליאויהיי (Sátoraljaújhely) (איהעל ביידיש) יחד עם כל יהודי האיזור, משם ב-16-25 במאי באותה שנה שולחו יהודי הגטו למחנות המוות באושוויץ. בתקופה זו אף ניזוק קשות האוהל שעמד על ציונו של ר' ישעילה.

לאחר השואה

לאחר שהסתיימה המלחמה בשנת 1945 חזרו לכפר כמה עשרות מיהודי המקום ששרדו את השואה בראשם עמד הרב האחרון של קרעסטיר הרב יוסף מרדכי גינצלער (שנפטר בדמי ימיו ונטמן אחורי האוהל בקרעסטיר) וניסו להקים מחדש את הקהילה, האוהל שעל ציונו של ר' ישעילה שוקם באותה העת על ידי הפליטים, אז מנתה הקהילה 37 ניצולים. מספר היהודים בעיירה גדל ל-63 עד לשנת 1949, אך לאחר מכן הם החלו לעזוב באופן הדרגתי עד שהאחרונים עזבו בעקבות המרד ההונגרי ב-1956. בשנת 1963 נעשה נסיון לשקם ולחדש את מבנה האוהל על ידי ר' ישעיה גרויס זצ"ל איש קרעסטיר, ובמימונם של מספר יהודים מליסקא הקימו את האוהל מחדש.

בתקופה זו שלאחר המלחמה, שניים מבניו של ר' מאיר יוסף רובין, ר' מנחם מנדל ור' ישכר בעריש הקימו מחדש בזעיר אנפין את מסורת הכנסת האורחים, ועודדו את הנסיעות לעיירה ולציונו. לאחר פטירתו של רבי מנחם מנדל בשנת 1982 המשיכה המסורת ע"י אלמנתו ע"ה וע"י בניו ר' מאיר יוסף רובין ואחיו החשובים.

בסביבות שנת תש"ע נסלל ושוקם השביל המוביל אל הציון ביוזמתו ונדבת ליבו של ר' שלמה רידער ז"ל יליד קרעסטיר שאף רכש את בית ר' ישעילה. בשנת תשע"ג שופץ והורחב האוהל שעל קברו של ר' ישעילה מקרעסטיר על ידי צאצאיו. עבודת הבניה נעשתה על ידי משפחת רובין. שטח הבניין הסמוך ששימש בזמנים עברו לצרכי החברא קדישא הוסב לחדר עבור הכהנים. במקביל נבנה אגף עבור עזרת נשים.

חסר מידע על הכנסת אורחים של פרידלנדר

בנוסף, פתחו נכדיו של ר' ישעילה משפחת רובין בבית בו התגורר ברחוב קושוט 67 בית הכנסת אורחים לאלפי יהודים המגיעים לפקוד את המקום מדי שנה ומספקים אוכל ושתיה לציבור 24 שעות ביממה כפי שהיה בחייו, במקום אף קיים ביהמ"ד לתורה ולתפילה, לצד מקווה טהרה.

בערך בשנת 2015 הפך קברו לאתר עלייה לרגל והחל מנהג המוני לעלות לקברו, בפרט ביום השנה למותו.

כיום (2023) גרים בכפר כ950 תושבים מקומיים שאינם יהודיים. ובנוסף מספר יהודיים המתחזקים את בתי הכנסת האורחים במקום.